פסק-דין בתיק ת"א 10790-09-11

מבוא ועובדות מוסכמות:

1.         בפני תביעה כספית אשר עניינה שניים אלה: חוב התובעים עבור צריכת מים והליכי גבייה מנהליים  בהם נקטה הנתבעת נגד התובעת לגביית חוב עבור דו''ח חנייה.

2.         התובעים הינם בני זוג, עו''ד במקצועם, והם מתגוררים בבית בודד שבבעלותם ברחוב צפרירים 23, חיפה (להלן: ''הבית'') הכולל חצר ובו גינה ובריכת שחייה (להלן: ''החצר'').

3.         התובעים צברו חוב עבור צריכת מים וביום 18.2.07 התקיימה פגישה בין התובע לבין מנהל מחלקת המים אצל הנתבעת דאז, מר אליאס הלון (להלן: ''הלון'') להסדרת החוב הנ''ל. בפגישה הגיעו הצדדים להסכם בעל פה, לפיו, לסילוק החוב התובעים ישלמו לנתבעת סך של 7,585 ש''ח (להלן: ''ההסכם'') והסכום אכן שולם באמצעות המחאה אשר משך התובע לפקודת הנתבעת וזמן פירעונה 4.4.07 (להלן: ''ההמחאה''). 

4.         לאחר עריכת ההסכם שלחה הנתבעת לתובעים חשבונות מים לתשלום, אולם אלה נפרעו באופן חלקי תוך העלאת טענות בדבר הפרת ההסכם על ידי הנתבעת. בנסיבות העניין, שוב צברו התובעים חוב עבור צריכת מים בסך של כ- 23,000 ש''ח והנתבעת נקטה נגדם בהליכי גבייה מנהליים.

5.         התובעים הגישו נגד הנתבעת עתירה מנהלית בתיק עת''מ (חיפה) 13489/05/11 בבקשה לבטל את ההליכים בהם נקטה, כאמור לעיל (להלן: ''העתירה המנהלית''). במסגרת העתירה המנהלית הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו הפקידו התובעים בידי הנתבעת בטוחה לסילוק החוב והעתירה נמחקה תוך שמירת זכותם של התובעים להגשת תביעה דנן.

6.         ביום 14.6.06 נרשם על שם התובעת דו''ח חנייה על סך של 250 ש''ח (להלן: ''דו''ח החנייה''). דו''ח החנייה לא שולם במועד ובעקבות זאת העבירה הנתבעת את הטיפול בעניין לחב' מלגם אשר נקטה בהליכי גבייה מנהליים נגד התובעת (להלן: ''חב' מלגם''). התובעת שלחה לנתבעת המחאה על סך של 475 ש''ח לתשלום דו''ח החנייה ודרשה לבטל את העיקולים שהוטלו עליה, אולם ההמחאה הוחזרה אליה בנימוק כי יתרת החוב הגיעה לסך של 877 ש''ח וכי העיקולים שהוטלו לגבייתו יוסרו אך בכפוף לתשלום מלוא הסכום. 

טענות הצדדים:

7.         לטענת התובעים, בהתאם להסכם התחייבה הנתבעת לאפס את החוב כנגד תשלום סך של 7,585 ש''ח ולהתקין מונה מים נוסף בחצר (שכן תעריף המים לגינות היה נמוך מהתעריף לצריכה ביתית). התובעים קיימו את חלקם בהסכם, אולם הנתבעת הפרה אותו משדרשה מהתובעים לשלם חוב מים שנצבר לפני מועד ההסכם ונמנעה מהתקנת מונה מים נוסף בחצר. התובע פנה בנדון למר הלון אך ללא הועיל ולפיכך הוא פנה למנכ''ל הנתבעת. רק בעקבות אותה פנייה הפרת ההסכם תוקנה באופן חלקי משהותקן בחודש ספטמבר 2009 מונה מים בחצר. מאידך, מעולם לא איפסה הנתבעת את חוב המים כפי שהתחייבה בהסכם.

            במהלך השנים הנתבעת הגדילה שלא כדין את חיובי המים של התובעים וזאת באמצעות שימוש במוני מים לא תקינים וכן חיובם ב-''צריכה משותפת'', חיוב שאינו רלוונטי לבית של התובעים, אלא רק לבתים משותפים שם קיים פער בין צריכת המים הכוללת בבניין לבין הצריכה בכלל הדירות הנמצאות בו. בנסיבות העניין, ומאחר וממילא בוטל תעריף המים המופחת עבור גינות, פנה התובע לנתבעת בדרישה לביטול המונה שהותקן בחצר, אולם פנייתו נענתה באיחור וכעבור מספר חודשים.  

            מהנימוקים לעיל עולה כי חוב המים בגינו הוגשה העתירה המנהלית אינו בדין יסודו ועל הנתבעת ''להחזיר'' לתובעים את סכום החוב הנטען.

            התובעים העלו טענות ביחס לחוקיות דו''ח החנייה ועצם ביצוע העבירה בגינה ניתן והוסיפו באומרם כי בראשונה נודע לתובעת על קיומו בעקבות קבלת הודעת הנתבעת בשנת 2011 אף כי להודעה לא צורף העתק מהדו''ח. בשל חלוף הזמן התובעת לא יכלה לבדוק את נכונות דו''ח החנייה ובהתחשב בגובה החוב, 475 ש''ח, היא העדיפה לשלמו ושלחה לנתבעת המחאה בהתאם. או אז התברר כי הנתבעת, באמצעות חב' מלגם, היתה ''יד קלה על ההדק'' והיא הטילה 7 עיקולים שונים על חשבונות הבנק של התובעים ועיקול אחד בביתם לגביית החוב, כל זאת בטרם משלוח ההתראה. בד בבד עם משלוח ההמחאה ביקשה התובעת לבטל את העיקולים, אך לשווא. התובעים הוסיפו וטענו כי הנתבעת אינה רשאית להעביר לחב' מלגם סמכויות לבצע גבייה מנהלית והטלת העיקול בנסיבות העניין מהווה הפעלת כוח שלא במידה המתחייבת, התנהלות בהעדר תום, הפרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וכן עוולה של הוצאת לשון הרע. בגין אלה התובעים מבקשים לחייב את הנתבעת בפיצוי בסך של 55,000 ש''ח.

8.         הנתבעת מודה כי בהתאם להסכם, ובכפוף לתשלום הסכום שנקבע בו, היא התחייבה לאפס את חוב המים של התובעים עד למועד עריכתו, ומוסיפה כי אכן כך היא פעלה לאחר פירעון ההמחאה. חשבונות המים שנשלחו לתובעים לאחר פירעון ההמחאה הינם עבור צריכה שוטפת בלבד. התובעים, כהרגלם, בחרו לא לפרוע את חשבונות המים אשר קיבלו לאחר עריכת ההסכם במלואם ובמועדם וכתוצאה מכך הצטברה על שמם יתרת חוב אשר לצורך גבייתה הנתבעת נקטה נגדם, ובדין, הליכי גבייה מנהליים. הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובעים לא הוכיחו טענתם כאילו מונה המים לא היה תקין או כי הם חויבו ב''צריכה משותפת'' ולפיכך יש לדחות טענתם בנדון.

            לעניין דו''ח החנייה טענה הנתבעת כי בהתאם להוראות הדין וההלכה הפסוקה אין להעלות במסגרת הליך אזרחי טענות ביחס לתוקפו, למעט טענת התיישנות. מראיות הנתבעת עולה כי בטרם נקיטת הליכים נגד התובעת לתשלום דו''ח החנייה, היו מספר פניות לתובעת, בין היתר באמצעות דואר רשום, אשר נמסרו ליעדם ולא נענו. העובדה כי הטלת מספר עיקולים על חשבונות התובעת הביאה לגביית חלק מהחוב מלמדת כי לא הוטלו עיקולים מעבר למתחייב.

ד י ו ן:

חוב המים:

9.         טענת התובעים ולפיה הנתבעת הפרה את ההסכם אליו הגיעו הצדדים ונמנעה מאיפוס חוב המים, לא הוכחה כדבעי. בנדון כל שהיה על התובעים להציג הוא אותן חשבונות מים אשר קיבלו מהנתבעת לאחר פירעון ההמחאה בהם הופיעה דרישה לתשלום חובות העבר. לא כך עשו התובעים ומשנשאל התובע בחקירתו הנגדית לעניין זה הוא השיב ''כאן אין לי'' והסתפק בהפניה למכתביו לנתבעת לאחר מועד ההסכם (שם, עמ' 13 שורה 25 לפרוטוקול הדיון).

במאמר מוסגר יצוין כי בהתחשב בפער הזמנים שבין מועד עריכת ההסכם, 18.2.07, לבין מועד פירעון ההמחאה אשר משך התובע על פיו, 4.4.07, אין לצפות מהנתבעת לאפס את חוב המים של התובעים לפני פירעון ההמחאה, מה גם ובסעיף 10(א) לתצהיר עדותו הראשית, מוצג ת/3, התובע עצמו ציין כי איפוס החוב נעשה במועד פירעון ההמחאה, 4.4.07, מבלי שהיתה לו כל טענה או הסתייגות לעניין זה.

10.        חשוב מכך, לתצהיר התובע צורפו, בין היתר, מכתביו לנתבעת מיום 21.5.07, 25.7.07 ו-17.9.07 בהם לא עלתה כל טענה לעניין איפוס החוב בהתאם להסכם אלא רק טענה אחת ויחידה, לפיה, על אף העובדה כי הותקן מונה מים נוסף, התובע קיבל חשבון מים אחד שאינו נותן ביטוי לשני המונים. למותר לציין כי לו הפרה הנתבעת את ההסכם ונמנעה מאיפוס החוב כמתחייב ממנו, התובע, שכאמור הינו עו''ד במקצועו, לא היה חוסך ממנה את שבט ביקורתו ומעלה את טענתו בנדון במכתביו האמורים.